<h1>שבלי הלקט דין אם ריחא מילתא או לאו סימן ל"ו</h1>
<h2>דף כה:</h2>
מספר המכריע של רבנו ישעיה ז"ל, האי בת תיהא [ע"ז ס"ו ע"ב], גוי בדישראל שפיר דמי, ישראל בדגוי, אביי אמר אסור, ורבא אמר מותר, אביי אמר אסור ריחא מילתא היא, ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא, וקשיא לן, היכי אמר רבא ריחא לאו מילתא היא ושרי להריח ביין נסך דאסור בהנאה, והא בפרק כל שעה, איפלגו בה אביי ורבא בהנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו, דאביי שרי ורבא אסר, ופי' המורה התם, כגון, ריח קטורת של ע"ז. והתם מסתייע רבא מריח קטורת דאמרינן התם, אין מועלין בו ודייק רבא, מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, אלמא מהתם מוכח דרבא סבר ריחא מילתא היא אפילו בעל כורחו, וכל שכן ברצונו. בשלמא דאביי אדאביי לא קשיא, דהתם בעל כורחו הכא ברצונו, אלא דרבא אדרבא קשיא. ונראה לי לתרץ, דהיכא שרא רבא הני מילי בריחא דיין נסך דלא חשיב ריחא דיין נסך לברוכי עליה כי היכי דחשיב ריחא דבשמים וריחא דפירות כגון אתרוגא וחבושא. וכי היכי דחשיב לענין ברכה חשיב לענין איסורא. ושיכא פלוגתא דהכא דאביי ורבא לפלוגתא דרב ולוי בכיצד צולין, [פסחים ע"ו ע"ב] דאמרינן התם אמר רב, בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור דאזיל האי ומפטם האי והדר האי ומפטם לה להאיך. ולוי אמר, בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר, דריחא לאו מילתא היא, עבד לוי עובדא בי ריש גלותא, בגדי ודבר אחר.
<h2>דף ל:</h2>
ולגאון אחר מצאתי, וששאלתם, פורני שצולין בו בשר שחיטת נכרי מותר לישראל לצלות בו ביצה וכיוצא בה או לא, כך ראינו, שאם מעלים העצים שבפורני אחר צליית בשר של נכרי שלהבת מותר לישראל לצלות אחריו. כדתניא, אין טשין התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה לאכול בחלב עד שיוסק כל התנור, ודייקינן מינה הא הוסק התנור שרי. וכן הלכה. וקימא לן, כל דבר שהיסקו מבפנים, כגון הפורני והתנור, אי שהי ליה כדי שתתלבן ותשרוף הרוטב שיצא מן הבשר של נכרי, מותר לאפות אחריו ישראל, ואם לאו אסור. אבל כגון קדירה וטפיקה שהסיקו מבחוץ, לעולם אסור עד שיוסק מבפנים. וכן תנור של חרס שאופין בו כל השנה כולה חמץ, אם מסיקין מבפנים יפה מותר לאפות בו מצות של פסח כדרבה בר אהילאי, וכן הלכה.
<h2>דף מד.</h2>
וכתב בעל ההלכות גדולות בהלכות דם שחיבר, הלכה כלוי דקא מסייע ליה קרא, "משרת" ליתן טעם כעיקר שאסור, אטעמא הוא דקא קפיד רחמנא אבל אריחא לא. ודוקא דיעבד אבל לכתחילה לא, דעד כאן לא פליגי רב ולוי אלא שצלאו, אבל צולין לא אמרינן. ואי קשיא לך, דעבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר. הכי אמרינן, דעבד עובדא דאיבשל ליה גדי ודבר אחר ושרא, אבל לכתחילה אסור. ואמרינן, בת תיהא גוי בדישראל שרי, ישראל בדגוי אביי אמר אסור רבא אמר מותר, אביי אמר אסור ריחא מילתא הוא, ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא. וקם ליה אביי בשיטתיה דרב, וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי. וקיימא לן [ב"מ כ"ב ע"ב], אביי ורבא הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם, והויא ליה הלכתא כלוי דאמר ריחא לאו מילתא היא.
<h2>דף עו:</h2>
מספר המכריע של רבנו ישעיה ז"ל, האי בת תיהא [ע"ז ס"ו ע"ב], גוי בדישראל שפיר דמי, ישראל בדגוי, אביי אמר אסור, ורבא אמר מותר, אביי אמר אסור ריחא מילתא היא, ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא, וקשיא לן, היכי אמר רבא ריחא לאו מילתא היא ושרי להריח ביין נסך דאסור בהנאה, והא בפרק כל שעה [פסחים כ"ה ע"ב], איפלגו בה אביי ורבא בהנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו, דאביי שרי ורבא אסר, ופי' המורה התם, כגון, ריח קטורת של ע"ז. והתם מסתייע רבא מריח קטורת דאמרינן התם, אין מועלין בו ודייק רבא, מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, אלמא מהתם מוכח דרבא סבר ריחא מילתא היא אפילו בעל כורחו, וכל שכן ברצונו. בשלמא דאביי אדאביי לא קשיא, דהתם בעל כורחו הכא ברצונו, אלא דרבא אדרבא קשיא. ונראה לי לתרץ, דהיכא שרא רבא הני מילי בריחא דיין נסך דלא חשיב ריחא דיין נסך לברוכי עליה כי היכי דחשיב ריחא דבשמים וריחא דפירות כגון אתרוגא וחבושא. וכי היכי דחשיב לענין ברכה חשיב לענין איסורא. ושיכא פלוגתא דהכא דאביי ורבא לפלוגתא דרב ולוי בכיצד צולין, דאמרינן התם אמר רב, בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור דאזיל האי ומפטם האי והדר האי ומפטם לה להאיך. ולוי אמר, בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר, דריחא לאו מילתא היא, עבד לוי עובדא בי ריש גלותא, בגדי ודבר אחר.
היא לרבנו תם זצ"ל. רבנו שלמה זצ"ל שמע מרבו, על ר' יהודה הכהן ב"ר מאיר שהיה אומר דריחא מילתא. ור' אליעזר בן גילו חולק ומורה, דלאו מילתא היא. והתיר את הפת לאכול עם הבשר אע"פ שנאפה עמו בתנור טפילה של גבינה וכן הלכה וכן עמא דבר.
וכך השיב גם רבינו היי גאון זצ"ל דהלכתא כלוי, אבל דוקא דיעבד שרי אבל לכתחילה אסור. וגם רבנו יצחק פאסי פסק כאן דהלכתא כרבא. ובפרק גיד הנשה אתיא בגררא לפלוגתא דרב ולוי ופסק הלכתא כלוי ודוקא דיעבד אבל לכתחילה לא. וגם המורה פירש בכיצד צולין הלכה כלוי, משום דפליגי בהך מילתא בבת תיהא דיין נסך אביי ורבא בשילהי ע"ז, דאביי אסר ורבא שרי משום דריחא לאו מילתא היא, ואביי ורבא הלכה כרבא. וקשיא לי במאי דפסקי כוותיה דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא, דהא רבא שרי ביין נסך שיריח בו ישראל לכתחילה, והשתא בריחא דאיסורא ממש שרי לכתחילה, במאי דאיפטם מריחא דאיסורא לא כל שכן. ונראה לי, דמדברי רבא יש להתיר אפילו לכתחילה. והא דקאמר בפלוגתא דרב ולוי שצלאו, לאו למימרא דדוקא דיעבד שרי אבל לכתחילה לא, אלא להודיעך כוחו דרב דאפילו דיעבד אסור. אבל לוי דסבר ריחא לאו מילתא היא אפילו לכתחילה שרי כרבא. ורבנו חננאל זצ"ל אמר, דאע"ג דאיכא למימר כרבא דריחא לאו מילתא היא, קבלנו מרבותינו, דאכתי צריכה עיונא ובהאי לא שרינן ליה. דהא לא איפסקא הלכה בהדיא. ובפרק כיצד צולין פסק הלכה כרב משום דמיתוקמא מילתיה אליבא דכולי עלמא. כדמוקי לה רבה בר בר חנה משמיה דריש לקיש, ורב כהנא תני כוותיה. ומר בר רב אשי קאי כוותיה. דהכי אמרינן התם, תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא, פת שאפאה עם צלי בתנור אסור למיכלה בכותח. ההיא בינותא דאיטווי בהדי בישרא אסרה רבא מפרזיקא למיכלה בכותחא. מר בר רב אשי אמר אפילו במילחא נמי לא דקשיא ליה ריחא לדבר אחר פירוש לצרעת. ואין נראה לי, דאע"ג דתני רב כהנא כוותיה ומר בר רב אשי כוותיה, לא סמכינן אלא אפסקא דתלמודא דפסק כרבא. דאביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם, מדפרט יע"ל קג"ם ש"מ בכל דוכתא הלכה כרבא. ויש להחמיר כדברי רבנו חננאל משום מר בר רב אשי דהוא בתראי דקימא לן בכולא תלמודא הלכה כמר בר רב אשי. ומאי דפסק תלמודא כרבא דוקא כי פליג עם אביי, אבל מר בר רב אשי דהוא בתראה מיניה הלכתא כוותיה, דהלכתא כבתראי בכל דוכתא. ואיהו שמע למילתיה דרבא ולא סבר ליה, דקים ליה דלית הלכתא כוותיה.
וכתב בעל ההלכות גדולות בהלכות דם שחיבר, הלכה כלוי דקא מסייע ליה קרא, "משרת" ליתן טעם כעיקר שאסור, אטעמא הוא דקא קפיד רחמנא אבל אריחא לא. ודוקא דיעבד אבל לכתחילה לא, דעד כאן לא פליגי רב ולוי אלא שצלאו, אבל צולין לא אמרינן. ואי קשיא לך, דעבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר. הכי אמרינן, דעבד עובדא דאיבשל ליה גדי ודבר אחר ושרא, אבל לכתחילה אסור. ואמרינן, בת תיהא גוי בדישראל שרי, ישראל בדגוי אביי אמר אסור רבא אמר מותר, אביי אמר אסור ריחא מילתא הוא, ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא. וקם ליה אביי בשיטתיה דרב, וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי. וקיימא לן [ב"מ כ"ב ע"ב], אביי ורבא הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם, והויא ליה הלכתא כלוי דאמר ריחא לאו מילתא היא.
תשובת ר' יעקב ב"ר מאיר זצ"ל, ועל בשר שנאפה בתנור עם הפת. פסקתי דאסור, דהא ריחא מילתא היא, ודוקא בתנור שרירא כעין (תנור) [חבית] שלנו, שהיו מדביקין הפת בדפני התנור, אבל בתנור שלנו נקרא פורני, ותחת המחבת כתנור שלהם דמי. חררות שממלאין בשר, ויש שממלאין אותן גבינה, אם אפשר לכתחילה לאפות אותם בתנור אחד ומרוחקות זו מזו. ועוד, הפת שנאפית עם חררה של בשר אם היא נאכלת לכתחילה בחלב, וכן הפת שנאפית עם חררה של גבינה אם היא נאכלת עם הבשר. ועוד, חררה של גוים שנתמלאת בשר נבלה, או גבינות הגוים ונתנוה אצל הפת של יהודים בתנור, אם אותה הפת כשרה לישראל לכתחילה. ואמרתי, מה שאתה שואל לכתחילה ולא דיעבד, לפי שיש מנהגן של שאר בני אדם, כיון שמתירין להם שום דבר מתוך דוחק סבורין הן שמותר מעיקרו. שהרי לענין כבד ובשר בשפוד אחד, מצאתי שהורה הגאון לכתחילה לא, ודיעבד שפיר דמי, ואעפ"כ יש זוללין ומזלזלין ושופדין כבדי תרנגולין עם קרקבניהם, ועושין צלי קדר פריטורי לכתחילה, והמחמיר אפילו דיעבד אינו טועמו. לפי שכך, אמרתי. סבור אני שהותר זאת להם דיעבד ולכך נהגו בה אפילו לכתחילה בין מלמעלה בין מלמטה. נוהגים כאן, כשהיא מכוסה המלייתא, אופין אותה בתנור עם הלחם ובלבד שמרחיקין זה מזה, וכשאינה מכוסה אופין אותה לבדה קודם הלחם, ואח"כ מעיינין שלא יצא ממנה על קרקעית התנור ואופין הלחם לאחר שהוציאוה, וכן עושין בביתו של ר' יצחק ב"ר יהודה ז"ל, וכן אמר הרב ר' מנחם הלוי נ"ע משום רבינו יהודה כהן הזקן, ומשום ר' דוד הלוי נ"ע. שאותה שאינה מכוסה בדיעבד היו מתירין אותה אבל לא לכתחילה. אבל של גוי לאפות עם ישראל מעולם לא שמענו לנו עון פעור אלא בשולי קדרות של נבלות וטרפות של שפחות, ששופתות על כירה אחת בלא שימור תדיר. שהרי למאה ולאלף פעמים נמצאו במכסאות של קדרות, לבד ממה שלא ראום. והגעילו את עצמן במרק פיגולי כליהם, אף כי להכניס צלמי נכריות לכתחילה בתנור, להתפטם לחמם בריח תועבה המטמטם את לב אוכלם עוונם ישאו ואשמתם לבר מינן. ומכל יודעי זה ח"ו מי הוא המיקל לגיעול כזה. ורבותינו אמרו בירושלמי [ע"ז פ"א ה"ג], אחד משום מיאוס ואחד משום סחור סחור לכרמא לא תקרב, ברוך שרחקנו מהם. ומי שהתיר אפילו לעצמו לא התיר. והבנתי על כל מה שאמרו חכמים כאן, אותה שאינה מכוסה אופין לבדה, הא בפרק כיצד צולין אמרו חכמים, אמר רב, בשר שחיטה שמן שצלאו וכו', וסוגיין שסדור בהלכות גדולות דמוקים הלכתא כרב [כלוי], ודוקא דיעבד אבל לכתחילה לא, שאסור לצלות עם היתר בתנור אחד לכתחילה. ואכתי לא פליגי רב ולוי אלא בעובדא דאיבשול דהיינו דיעבד, אבל לכתחילה לא, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל, כיון שאינה מכוסה דיעבד אין לכתחילה לא, כלומר, הואיל ומגולה הוא, דנפק לריחא מינה ומפטם ללחם, אעפ"י שהם מרוחקין זה מזה, מתירין מכוסה, כלומר, משום דלא נפיק מיניה ריחא כל כך, דדייקי בפת חמה וחבית פתוחה כ"ע אסור וכו', וכ"כ האי מלייתא מגולה דנפיק ריחא מיניה. וכן עם צלי. וכן מן בהדי בישרא, כלומר מגולין, ועיין בפרק כיצד צולין. ושמעתי כבר, שהראשונים שהיו משימין אותה שהיא מכוסה בפי התנור ולא מבפנים לתנור, לומר, שלא יעלה הבל ריח כל כך מבפנים ללחם, לפי שבמקום פתח התנור מונחת. ורואה אני את דברי אלו יותר ממתירין להכניס מבפנים. אבל הכל מודים מולייתות נבלה וטרפה שאסור להכניס לכתחילה אעפ"י שזה אסור וזה אסור. ואשר עם שמו ברוך הוא, לא אכחד ממך יקירי, זכור אני שכבר בימי רבנו יקותיאל זצ"ל, פעם אחת אסר כל מה שאפה בתנור, עם מולייתות של גויים מכוסות של נבלות וטרפות, כל שכן שאסור להכניס כתחילה, אע"פ שזה אסור וזה אסור. ואעפ"י ששימשת את המאור הגדול, אף על פי כן, זה זכור אני יפה, וברור לי, ואני כבר הזכרתיך זה כשבאתי מרוסייה לשם, וכן נכון בלבי ועיני. והילכתא כרב באיסוריה ולא מטעמיה. ורב ולוי פליגי בריחא אי הוי מילתא אי לא. וקא פריך פרק כיצד צולין, אין צולין שני פסחים כאחד וקא מתרצי בי רב אדעתא דרב הכי קאמר, אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובת טעמא, ולעולם ריחא (לאו) מילתא היא. ומוקי מילתא דלוי ורב לדברי הכל, בפת חמה וחבית פתוחה דהוי ריחא מילתא, ולהכי אסור לדברי הכל. כל התנאים הא אשכחן ולא היה רב יחידי, דהא דאמרינן רב ולוי הלכה כלוי (בדליקה) [בדליכא] אחריני דאמרי כרב. אבל הכא דאשכחן דרב מוקי למימריה כתנאי כולהו, ועוד הא תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא, פת שאפאה עם צלי בתנור אסור למיכליה עם כותחא אעפ"י שבכותח נתערב בו נסיובי דחלבא ואינו ממש חלב וגבינה, ועוד ההוא דג וכו'. ועוד מדברי רב אשי אפילו, מכלל דהוי מודה שאסור לצלות ולאכול עם כותח. הבנתי מזה שאסור לאפות את הפת עם מולייתא של בשר או של גבינה, בין מכוסה בין מגולה, דהא מיפטמא מריחא דמולייתא, וכסויה אינו חוצץ ולא מעכב ריחא כלל, דשומנא מפעפע אלעיל על הקרום שפותחין אותו בתווך ובכמה מקומות כדי שלא יתנפח הקרום מלמעלה, וקרום שעל מלייתא אינו קרום דהא נפיק מיניה ריחא. ומלייתי ומלאתא בלב חכם נטהרין. ואני השואל מוסיף על דברי אחי, שאפילו לדברי האומר ריחא לאו מילתא היא, איכא למימר הני מילי בתנור שפתחו מלמעלה דלאו מעכב ריחא כולי האי דנפק לבר דרך פתחו, ואיכא למימר דלא אישתהי לגיו ריחא דאיסור, אבל בתנור דידן, דפיו מן הצד ודאי קא מעכב ביה ריחא טובא. ומנא תימרא דסתם תנור שדברו בו חכמים הוא שפתחו מלמעלה דהא מיירי בכל דוכתא שמדביקין בו את הפת ולא בקרקעיתו, ותו שכתוב גבי יו"ט [ביצה ד' ע"ב], עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור, ואי לאו דפתחו לעיל היכי נפלו להתם, דאי מן הצד לעולם לא איקרי. ע"כ דבריו.
